פסק-דין בתיק ע"א 7515-02-12

רקע ופסק דינו של בית משפט קמא

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), מיום 13.12.11, שניתן במסגרת ת.א. 4247/09 (להלן: " פסק הדין").

2.      מדובר ב"סכסוך שכנים". המערערת (הנתבעת) הינה הבעלים של דירה המצויה בבית משותף השוכן ברח' נתן הנביא 11 בירושלים. המשיב (התובע) הינו הבעלים של הדירה השוכנת מעל לדירת המערערת. בפתח הכניסה לדירת המשיב מצויה מבואה (להלן: " המבואה"). יוער, כי שני הצדדים אינם מתגוררים בפועל בדירות, אלא הן מושכרות.

3.      בתביעתו נגד המערערת בבית משפט קמא טען המשיב, כי המערערת ביצעה ללא קבלת רשותו או רשות מי מבעלי יתר בעלי הדירות בבית המשותף עבודה של הגבהת מפלס המבואה באמצעות ריצוף, כך שהמבואה הוגבהה ב-3 ס"מ. המשיב טען, כי כתוצאה מכך נוצר מצב שבו, מחד, מים במבואה מתנקזים אל תוך דירתו, ומאידך, הוא אינו יכול להוציא מים החוצה מהדירה בשל הפרשי הגבהים. עוד טען המשיב, כי דלת הכניסה של הדירה ניזוקה במסגרת ביצוע העבודות. המשיב עתר במסגרת תביעתו לחייב את המערערת להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו, להסיר את הריצוף, להשיב את מפלס הריצוף שבמבואה למצבו הקודם ולהחליף את דלת הכניסה. בנוסף, עתר המשיב לפיצוי בסך של 10,000 ש"ח בגין נזקים שונים ובכלל זה בזבוז זמן ועוגמת נפש.

4.      המערערת טענה מנגד, כי בעקבות בעיה של חדירת מים לדירתה, הממוקמת, כאמור, מתחת לדירת המשיב, היא פנתה אל המשיב, באמצעות בנה, וביקשה ממנו לדאוג לתיקון הבעיה. משהמשיב לא עשה דבר, הוצע למשיב על ידי בנה של המערערת כי הוא יבצע את התיקון וכי המשיב ישלם על כך. לטענת המערערת, בנה ביצע את התיקון, אך המשיב לא שילם את שצריך היה לשלם. המערערת טענה עוד, כי לנוכח נתוני השטח לא ניתן היה לבצע את התיקון באופן אחר, וכי למשיב אף צמחה תועלת מהתיקון. המערערת הגישה מצדה גם תביעה שכנגד נגד המשיב. במסגרת זו טענה המערערת, כי המשיב נושא באחריות למים שחדרו לדירתה מהמבואה, ועתרה לחייבו לשאת בעלות התיקון וכן בנזקים נוספים שנגרמו לה, לטענתה. עוד עתרה המערערת לחייב את המשיב לבצע תיקון במקלחת שבדירתו בטענה כי ליקוי במקלחת גורם לרטיבות בדירתה. המשיב טען בתגובה לתביעה שכנגד, כי המערערת ביצעה את העבודות על דעת עצמה, כי עבודות אלה פגעו בדירתו, וכי מדובר בתיקון רכוש משותף של כלל דיירי הבית המשותף ועל כן צריכים לשאת בעלות זו כל הדיירים. המשיב גם דחה את טענות המערערת בנוגע לרטיבות, והגיש חוות דעת מומחה מטעמו בעניין זה.

5.      בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי אין חולק על כך שהמערערת ביצעה את העבודות במבואה; כי השיפוע שנוצר בעקבות ביצוע העבודות אינו עומד בדרישות התקן (על כך הסכים גם המומחה מטעם המערערת); וכי נוצר מצב שבו נחסם הניקוז מדירת המשיב, ונכנסים מים מהמבואה לדירה. במצב דברים זה, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיב והורה למערערת להשיב את המצב לקדמותו. באשר לתביעה הכספית, בית משפט קמא קיבלה אך בחלקה, ופסק למשיב סך של 3,000 ש"ח. התביעה שכנגד שהגישה המערערת נדחתה, וזאת הן לנוכח קבלת התביעה העיקרית של המשיב והן לנוכח העובדה שבית משפט קמא העדיף את חוות דעת המומחה מטעם המשיב על פני זו שהוגשה מטעם המערערת.

בסיכומו של דבר הורה בית משפט קמא למערערת לבצע בתוך 45 ימים תיקון מחדש של רצפת המבואה באופן כזה שהמפלס יהיה נמוך יותר ממפלס רצפת דירתו של המשיב, ושיעמוד בתקן. עוד חייב בית משפט קמא את המערערת לדאוג להתקנת דלת פלדלת חדשה במקום זו שניזוקה בעת ביצוע העבודות. כמו כן, חייב בית משפט קמא את המערערת בפיצוי המשיב בסך של 3,000 ש"ח. בנוסף לכך, חוייבה המערערת בהוצאות משפט, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

6.      בעקבות פסק הדין הגיש המשיב בקשה לשומת הוצאות, שעיקרה החזר עלות הכנת חוות הדעת של המומחה מטעמו ועדותו בבית המשפט. בית משפט קמא העביר את הבקשה להחלטת המזכיר הראשי. זמן קצר לאחר מכן, ביום 2.1.12, הגיש המשיב בקשה מתוקנת לשומת הוצאות שבמסגרתה בוצע תיקון באשר לגובה שכר טרחתו של המומחה (להלן: " הבקשה המתוקנת"). גם בקשה זו הועברה למזכיר הראשי. ביום 4.1.12 אישרה סגנית המזכיר הראשי את כל ההוצאות כפי שהתבקש בבקשה המתוקנת. בעקבות כך הגישה המערערת לבית משפט קמא בקשה לביטול החלטת סגנית המזכיר בנימוק כי ההוצאות הנטענות בגין חוות דעת המומחה מוגזמות ולא מבוססות על אסמכתאות. בהחלטתו מיום 26.1.12 קבע בית משפט קמא כי טענותיה של המערערת מקומן בערעור ולא בפניו.

7.      בהמשך לכך, הגישה המערערת בבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית משפט קמא נעתר לבקשה, וזאת בכפוף לתשלום ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת. לאחר שאלה שולמו, עוכב ביום 1.5.12 ביצועו של פסק הדין על ידי בית משפט קמא.

מכאן הערעור שלפניי.

עיקרי טענות הצדדים

8.      לטענת המערערת, נפלו שגיאות בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. כך, לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי השיפוע במבואה אינו נכון וגורם לחסימת מים; שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש להעלות את השיפוע מצד אחד ומצד שני להנמיך את המבואה - שני דברים העומדים, לטענת המערערת, בסתירה זה לזה. המערערת מוסיפה וטוענת בהקשר זה, כי המומחה מטעם המשיב כלל לא הציע להנמיך את המבואה. המערערת גם משיגה על חיובה בהחלפת דלת הכניסה של דירת המשיב בחדשה, בעוד שמדובר, לטענתה, בדלת ישנה אשר הנזקים לה לא נגרמו כתוצאה מעבודות תיקון המבואה. המערערת משיגה עוד על דחיית התביעה שכנגד שהגישה וטוענת, כי לכל הפחות היה על בית משפט קמא לחייב את המשיב לשאת בעלות תיקון המבואה על פי חלקו היחסי בשטח המשותף ולא לפטור אותו כליל מחובה זו.

9.      המערערת מלינה גם על ההוצאות שנפסקו לחובתה וטוענת, כי סגנית המזכיר הראשי חרגה מסמכותה בגובה ההוצאות שפסקה למשיב. עוד נטען בהקשר זה, כי ההוצאות הן מוגזמות ולא נשענות על אסמכתאות.

10.  מנגד טוען המשיב, כי יש לדחות את הערעור. לטעמו, מדובר בערעור שעוסק אך ורק בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. המשיב מדגיש בהקשר זה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה עדותו של המשיב הייתה מהימנה עליו ואין הוא מוצא סיבה שלא ליתן בה אמון. באשר לפסיקת ההוצאות טוען המשיב, כי לאחר שבית משפט קמא הורה על פסיקת הוצאות לטובת המשיב, נעשתה שומת הוצאות כדין.

11.  יוער, כי בדיון שהתקיים לפניי נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה, אך הדבר לא צלח. מכאן שיש להכריע בערעור שלפניי.

דיון והכרעה

12.  דין הערעור להידחות, בכפוף להערה בעניין ההוצאות, כפי שיבואר להלן.

13.  אכן, צודק ב"כ המשיב בטענתו, כי מרבית השגותיה של המערערת הן על הכרעות עובדתיות של בית משפט קמא. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אשר בידיה כלים לבחון בצורה מדוקדקת את הראיות שהגישו הצדדים, ובכוחה להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהעדים שבאו בפניה. לא מצאתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו קמה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, ובממצאים שנקבעו על ידו. לשם התערבות בקביעות עובדתיות נדרש טעם מיוחד - וכזה לא נמצא.

14.  אשר לפסיקת ההוצאות, לא מצאתי כי נפל פגם בעצם פסיקתם, אך אני סבור שנפלה טעות בדרך חישובם, כפי שיובהר להלן. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי מעבר לתשלום שכר טרחת עו"ד, תישא המערערת גם בהוצאות המשפט של המשיב, וזאת מבלי לנקוב בסכומן. במצב דברים זה ובהתאם להוראות תקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אושרו על ידי סגנית המזכיר הראשי ההוצאות שנתבקשו על ידי המשיב במסגרת הבקשה המתוקנת שהגיש, אשר כללה את רכיבי ההוצאות הבאים: אגרת בית משפט; הוצאות המצאת כתבי בי דין למערערת; ועלות חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב ועדותו בבית המשפט. הוצאות אלה מנויות בתקנה 513(1) הנ"ל ולא נפל כל פגם עקרוני בפסיקתן למשיב. אלא, שכאמור, אני סבור כי נפלו מספר טעויות באופן חישוב ההוצאות שנעשה על יד המשיב בבקשה המתוקנת - במסגרתה נתבקש החזר שכר טרחת המומחה מטעם המשיב בסך 8,444 ש"ח בתוספת מע"מ - שהובילו לטעות באישור ההוצאות על ידי סגנית המזכיר הראשי. ראשית, בקשת המשיב נשענה על מכתבו של המומחה מיום 1.1.12 אל ב"כ המשיב ובו פירט את שכר טרחתו. במכתב זה ציין המומחה (בסעיף 2) כי סך כל חשבון שכרו הוא 8,444 ש"ח כולל מע"מ. מכאן הטעות הראשונה, שכן בבקשה נטען כי הסכום הוא 8,444 ש"ח בתוספת מע"מ. שנית, עיון ברכיבי שכר הטרחה של המומחה כמפורט על ידו במכתב מעלה, כי בגין עדותו בבית המשפט דרש המומחה סך של 1,400 ש"ח בתוספת מע"מ, בעוד שבהחלטתו של בית משפט קמא מיום 21.9.10 נפסק לטובת המומחה סך של 1,000 ש"ח בלבד בתוספת מע"מ, בגין עדותו. זוהי אם כן, הטעות השנייה.